אז איך קוראים לך עכשיו? ראיון עם ד"ר מיכל רום לקראת ספרה החדש

ישנן דרכים רבות לתאר את מיכל רום: היא דוקטור למגדר, גרה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, עובדת בארגון "שיתופים", עוסקת מזה שנים בפיתוח ידע. היא חוקרת, כותבת, מרצה ובעיקר מתעניינת – מאז שאני מכירה אותה – בשמות משפחה. במיוחד באלו שלנו הנשים. בימים אלו, היא הקימה פרויקט גיוס המונים בהדסטארט שיסייע בצאת ספרה "אז איך קוראים לך עכשיו?".

הספר בהחלט החזיר אותי למחשבה על האופן שבו השפה ממשמעת אותנו לתוך הסדר הפטריארכלי – לא משנה באיזו דרך נבחר….

לעידוד המיזם ולכבוד הספר שבדרך ראיינתי את מיכל לבלוג פועלות ברשת.

לפני שנפתח עם הראיון, להלן קטע קצר מהספר:

כי עוד לפני שפגשתי את מי שהתחתנתי אתו, והרבה לפני שהתחתנתי בעצמי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות משהו כל כך גדול
ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ויותר מזה לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי? למה רק
אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש להשתנות? וכל זה בשביל משהו שאמור להיות שלי בדיוק כמו שהוא שלו? האפשרות שאני אאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול
במה שהיה חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד, ולכל היותר יסתכל באמפטיה על מה שקורה לי, הייתה לחלוטין בלתי סבירה. חוסר הסימטריה שכרוך במנהג הזה
לא הסתדר לי בשום צורה ולא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם לא עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין שמבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם
בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת.

היי מיכל, תוכלי לספר קצת במה עוסק הספר?

הספר מציע דיון במגוון היבטים של סוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין, הגירושין, ובכלל. הדיון מתמקד בישראל אבל יש גם פרק שמתאר מה קורה במדינות אחרות בעולם כי חלק ממה שלמדתי במהלך המחקר שערכתי היה שיש בעצם המון שיטות של שמות בעולם, וזו שנהוגה כאן אצלנו היא רק אחת, ואפילו לא השכיחה ביותר אם סופרים במונחי אוכלוסייה. בסין למשל התחילו להשתמש בשמות משפחה כמה אלפי שנים לפני שהתחילו לעשות זאת בעולם המערבי, ושם השמות מסמנים לא את המשפחה הגרעינית אלא משפחה רחבה יותר, כמו שבט או חמולה. 1.2 מיליארד סינים מתחלקים ביניהם על 700 שמות משפחה בסך הכל (שלאוזן מערבית כמובן נשמעים מאד דומים זה לזה…). והנשים לא מחליפות את שם המשפחה שלהן אחרי הנישואין. זו רק דוגמא אחת ויש עוד המון.

פרקים אחרים בספר מתארים את ההיסטוריה של שמות משפחה במערב, מתי התחלנו להשתמש בהם, מדוע זה קרה, ואיך נוצרה השיטה שאנחנו פועלים בתוכה כיום, שבה רק גברים נושאים אותו שם משפחה כמו הוריהם וכמו ילדיהם. את כל אלו גיליתי בעצמי במהלך המחקר, והידע זה הוא ידע חשוב בעיני, כי הוא יכול לשפוך אור על ההתמודדות של נשים וגברים כיום עם השאלה מה לעשות עם שם המשפחה לאחר הנישואין. עוד היבט שגיליתי והפתיע אותי היה המאבק של נשים לשמור על השם שלהן, גם זה התחיל כבר באמצע המאה ה- 19 בד בבד עם הצמיחה של הרעיונות החדשים על שוויון שהפכו להיות המצע למאבק הסופרג'יסטי ואח"כ הפמיניסטי. בנוסף, יש בספר דיון על האופן שבו דברים התגלגלו בישראל, על חוק השמות, על השינויים שחלו בו לאורך השנים, על תופעת העיברות שאין לה אח ורע בעולם. כל ההיבטים האלו התבררו במחקר שערכתי ככוחות שפועלים כיום בשדה השמות ומשפיעים על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה לאחר הנישואין. זה בעצם החלק הנוסף בספר – מה משחק בשדה הזה? מה משפיע על נשים?  אילו כוחות מעצבים את הבחירה שלהן ואיך זה עובד.

"אני זוכרת את עצמי תוהה ומתלבטת, בשקט, כי היה נדמה שלכולן זה לגמרי ברור ומובן שאין על מה לדבר. לא שאלתי דבר במפורש כי היה לי מאד לא נעים, אחרי הכול אני עוד לא הייתי שם בעצמי ואפילו לא קרובה, וחשבתי: מה בכלל אני מבינה בחתונות ומי אני שאערער על הסדר הנכון של הדברים? בתמימותי הנחתי שאם זה היה מטריד גם אותן, הן בטח היו חושפות שמץ הרהור וערעור. אולי אומרות משהו גם על שם המשפחה שעתיד להיות להן בין הדיבור על השמלה, הדיאטה, וסידורי הישיבה. לא שמעתי אף אחת מתלבטת בקול, לא ראיתי אף אחת מתייסרת בינה לבין עצמה. לכל היותר היו כמה נשים שהפטירו משהו על כך שהן מתכוונות לצרף את שמו לשם שלהן. הרוב נראו כאילו הן אפילו מחכות ליום שבו יקראו להן בשם שלו."

 איך הגעת לנושא?

אפשר להגיד שהנושא הגיע אלי 😉   אני לא יודעת מתי זה התחיל אבל מאז ומתמיד היה לי ברור שלא אשנה את השם שלי. נולדתי בתחילת שנות ה- 70 וקיבלתי שם שכמוני היו עוד מיליון תמיד. אף פעם לא הייתי המיכל היחידה, והחיבור בין השם הפרטי לשם המשפחה הפך את זה למשהו שאי אפשר להפריד ביניהם. הייתי מיכלרום בכל מקום, והרבה פעמים רק רום. עוד הרבה לפני שהתחתנתי כשכולם סביבי החלו להתחתן היה נראה לי מוזר מאד שנשים מחליפות את השם שלהן וגברים לא. נוספה לזה גם אידיאולוגיה פמיניסטית שהלכה והתגברה עם השנים אז בכלל זה הפך להיות ענין די רציני אצלי ברמה האישית. ואז הגעתי לתכנית ללימודי מגדר. תכננתי לכתוב דוקטורט על נושא אחר לגמרי, אבל בשנה הראשונה נפלתי במקרה על קורס שעסק בנושא "שפה ומגדר", בעיקר כי התאים לי במערכת השעות, וגם היה נשמע מעניין.. המרצה של הקורס ד"ר מוחמד אמארה בחר באותה שנה את הנושא "NAMING" להיות נושא אב וביקש מכל אחת ואחד לחשוב מה היו רוצות לחקור תחת הנושא הזה. מבחינתי זה היה ברור שאני רוצה להבין יותר טוב את השאלה איך זה שנשים מחליפות את השם שלהן כל כך בקלות, וכשהצעתי לו שאכתוב את הסמינריון על זה הוא נתן לי אישור לצאת לדרך. בדיעבד סיפר לי שלא הבין כל כך מה אני מבקשת למצוא ומה הענין, אבל ראה שיש לי תשוקה וסקרנות גדולים ולכן חשב שנכון שאמשיך לברר. אני מודה לו על כך עד היום כי אלמלא הוא כנראה לא הייתי מגיעה לכאן.

איך הגעת לבחירה בהדסטרט?

כבר במהלך הדוקטורט הבנתי שאני פועלת בתוך שדה עשיר ומורכב, שיש פה נושא רגיש וטעון ושהשטח צמא לקבל מידע וללמוד, אבל אין לו מאיפה. לא היו מחקרים קודמים על הנושא, לא היה כמעט חומר שהתפרסם על הסוגיה הזו, למעט שני מאמרים שכתבו אורית קמיר ואומי מורגנשטרן (כל אחת בנפרד) על ההתפתחות של החוק. כל אישה שפגשתי שאלה אותי מה למדתי כבר ומה אני יודעת, וככל שהתקדמתי עם המחקר ולמדתי יותר ויותר הרגשתי שאני חייבת להעביר את הידע שצברתי חזרה לנשים שפגשתי ולהוציא אותו החוצה ממגדל השן. יש המון נשים וגברים שהנושא הזה מטריד אותן/ם והיו יכולים לעשות בידע הזה שימוש, אם רק היה נגיש להם. נראה לי מוזר שלא יצא עד היום אף ספר על הנושא ואין חומר בהישג יד, וחשבתי שספר לקהל הרחב, לא ספר עיון אקדמי, הוא הדרך הנכונה. ביוני 2009 חצי שנה אחרי שקיבלתי אישור על הדוקטורט חתמתי על שני חוזים עם שתי הוצאות ספרים. אחד ספר עיון באנגלית שכתבתי יחד עם המנחה שלי בדוקטורט פרופ' אורלי בנימין ויצא לאור בשנת 2011. Feminism, Family and Identity in Israel: Women Marital Names (Palgrave Macmillan)

איורה המקסים של אלונה מילגרם לספר

החוזה השני היה עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, לספר בעברית שאמור היה לצאת בסדרה שערכה אז ארנה קזין, שנקראה "כעת". התחלתי לעבוד על כתב היד עם ארנה, ובמקביל יצא הספר באנגלית, ילדתי עוד ילד, לימדתי, עבדתי והחיים עצמם… לקח לי הרבה זמן להשלים את הטקסט בעברית, כי זה בעצם היה לכתוב את הדוקטורט מחדש. עד שסיימתי, החליטו בקיבוץ המאוחד לסגור את הסדרה, ונמסר לי שלאור הקיצוצים הספר לא יוכל לצאת לאור.

יצאתי לחפש שוב הוצאת ספרים, ומצאתי. חתמתי על חוזה חדש, התחלתי לעבוד עם עורכת חדשה, חשבנו על הספר מחדש, וכתבתי אותו שוב. כשסיימתי אחרי עוד כמה שנים, ועוד ילד שנולד בדרך, התחלף המנכ"ל בהוצאה, התחלפה העורכת הראשית והחדשים לא הבינו מה יש בספר הזה. שוב שוחררתי לדרכי ואז הבנתי שאין ברירה אלא להוציא את הספר לבד.

זה היה לפני שנה וחצי בערך, והדסטארט היה נראה כמו הדרך הנכונה להשלים את המסע. האמנתי שיש שם בחוץ מספיק אנשים שיהיו מוכנים לרכוש עותק מראש ולתמוך בפרויקט, ואני מקווה שלא אתבדה.

מה בין הספר הזה לספר הקודם?

הספר הקודם הוא ספר אקדמי, מנוסח בשפה מלאת ז'רגון סוציולוגי פמיניסטי מתודולוגי אמפירי ותיאורטי לפרקים. הוא יצא בכריכה עבה, תומחר אז בכ- 100$ וזה מראש לא ספר שיכול להגיע להרבה א/נשים. הספר הזה, הוא אחר לגמרי, הוא כתוב בעברית לא אקדמית, פונה לקהל רחב, אינטליגנטי וסקרן כמובן, אבל לא חייב לשלוט בשיח הסוציולוגי. יש בו איורים מקוריים וישולבו בו סיפורים חדשים מאנשים מכל הקשת הרחבה – הרבה מעבר למה שהופיע בדוקטורט. החלק הזה עוד לא הושלם ונגיע אליו רק לאחר שנשלים את הגיוס, אבל התכנית היא להציג בשמות מלאים סיפורי שמות מגוונים לא רק של נשים, גם גברים, לא רק יהודיות, לא רק הטרוסקסואליות, לא רק חילוניות. גם נשים גרושות ונשואות בשנית, גם ילדים שגדלו עם שני שמות. זה הבדל גדול מהספר הקודם ומהדוקטורט שאותם כתבתי עם שמות בדויים (משום שהבטחתי למרואיינות שלי אנונימיות כנהוג במחקר אקדמי, ולא הבנתי אז שזה בלתי אפשרי במחקר שהנושא שלו הוא שמות. לא ידעתי בהתחלה עד כמה גדולה החשיבות של השם הספציפי ומאפייניו).

ספרי על שיתופי הפעולה שמתרחשים בתהליך הוצאתו של הספר?

אחרי שהבנתי שלא אוציא את הספר עם הוצאה ממוסדת, הבנתי גם שלא אוכל לעשות את זה ממש לבד, כי יש לי עבודה במשרה במלאה, וארבעה ילדים, וחיים שאין בהם מקום להכניס סיכה. חיפשתי שותפה לדרך ומצאתי את גלי בסודו שיש לה ניסיון בקמפיינים של גיוס המונים וגם בכתיבה ובהוצאה לאור של ספרים. גלי היא השותפה שלי לפרויקט הזה היום, ויחד מצאנו את אלונה מילגרם, המאיירת, ואת הוצאת נוצה שגם היא מנוהלת ובבעלות שתי נשים שעבדו שנים רבות בעולם המו"לות. בלי להתכוון יצא שיש כאן קבוצה של נשים שנקשרה לפרויקט הזה. וכל אלו בנוסף לעשרות סטודנטיות שלימדתי לאורך השנים ונחשפו למחקר שלי, ולחברות ועמיתות רבות שהיו שם איתי מתחילת הדרך ליוו ותמכו מאז ועד היום בכל הגלגולים.

מיכל, המון הצלחה עם הספר ועם המיזם בהדסטארט!

• למיזם הספר בהדסטארט
• בשם האם – עוד על שם המשפחה בראי פמיניסטי

 

 

הוועדה לזכויות הילד – שכחה את הילדה…

ההודעה המשמחת כי ממשלת קנדה החליטה לשנות את ההמנון הלאומי כך שיהיה ידידותי לשני המינים, מעלה לזיכרון את היוזמה שהייתי שותפה לקידומה כאן בישראל בכל הקשור לשם ה"וועדה המיוחדת לזכויות הילד".

בקנדה, לאחר מאבק של עשור אישר הסנאט את החוק המשנה את הגרסה האנגלית של ההמנון. זאת מתוך היענות לבקשה לשוויון מגדרי. מתוך כך, השורה "אהבה פטריוטית כנה מושלת בכל בנייך" שונתה ל"אהבה פטריוטית כנה מושלת בכולנו".

בישראל, בעקבות יוזמה של ד"ר פרופ' שולמית אלמוג ושלי נעשתה פנייה לוועדה המיוחדת לזכויות הילד בבקשה שזו תשנה את שמה. זאת, על מנת למנוע את הדרתן של ילדות משם הוועדה. מתוך כך הוצע השם: הוועדה המיוחדת לזכויות הילדה והילד.

הבקשה נעשתה מתוך הבנה כי הכלל הדקדוקי הקובע כי על נשים וילדות לראות עצמן ככלולות כאשר נעשה שימוש בשם תואר ועצם גברי אנכרוניסטי ומנוגד למגמה הרווחת לעשות שימוש בכל אימת שהדבר נדרש בלשון נטולת מטען מגדרי, המתייחסת במפורש גם לילדות, נערות ונשים.

הסיבות המוסריות, החינוכיות והמעשיות לחשיבות השימוש בשפה נטולת מטען מגדרי נדונו בהרחבה בספרות המתארת את האופן שבו בכוחה של שפה להשפיע על התודעה האישית והקולקטיבית ועל האופן בו נחווית המציאות.

על הבקשה חתמו עשרות ארגונים חברתיים ואקדמאים וקשת נרחבת של אנשי ונשות אקדמיה, משפט ופעילים ופעילות לצדק חברתי. בינתיים, למרבה הצער, הבקשה נדחתה על ידי יושבת ראש הוועדה  יפעת שאשא ביטון.

כך, ההדרה של ילדות משם הוועדה – שנועדה לטפל בילדות ובילדים כאחד – נמשכת.

אולי מה שקורה בקנדה יעורר הבנה לחשיבות הנושא גם כאן.