קטגוריה: ספרים גבירותיי

משהו רוחני זורם כביכול

ספרם החדש של ד"ר יאיר אלדן ופרופ' שולמית אלמוג מייצר דיאלוג התכתבותי שההיבט המגדרי מרכזי לו, דבר הבא לידי ביטוי בכותרות "גבר", "אישה" הניתנות לכל אחד מ-23 פרקי הספר. צורת התכתבות זאת, המוכרת עוד מימי יוון העתיקה, מאפשרת לשניים לנהל דיאלוג בנושאים שונים ומגוונים כמו חוק, צבא, כסף, כלכלת מין, משקל, איפור ועוד. כל זאת, מתוך התייחסות לנקודות המבט אותן מבטאים אלדן ואלמוג ממיקומים תלויי מין ומגדר בהם הם ממוקמים.

הכותרת הבינרית החוזרת בפתיח כל פרק "גבר" "אישה", או רק "אישה" או "גבר", שבה ומזכירה לנו שלמין ומגדר יש חשיבות והשפעה על תפיסת העולם. זאת, למרות הנזילות המגדרית שמבטא אלדן שמציין "מעתה אכתוב גם אני בלשון נקבה, ותחת לשון אישה בזמן שאחפוץ" (עמוד 114). הפוליטיקה של הגוף, הניבטת מבין הדברים משחקת תפקיד בטקסטים ומזכירה לנו שלמרות הנזילות, הגבולות עדיין קיימים. כך, למשל, בתיאור חוויות מיניות בהם שני הכותבים דנים באופנים בהם המיניות הגברית יכולה להיות סובבת סביב רצון לשליטה ולזו הנשית יכולה להתלוות תחושה של השפלה.

פרופ' שולמית אלמוג והאמנית חן שיש

להמשיך לקרוא


"שיריפוי" – כוחה המרפא של השירה

בכוחן של מילים לשנות מציאות. כוח עצום זה בא לידי ביטוי כבר בספר בראשית: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" – המתאר את הבריאה כמעשה המתרחש באמצעות הדיבור.

בין אם אנו בצד ההוגה את המילים, ובין אם אנו בצד הקורא או המאזין להן, בעולם היצירה הספרותית מתגלם כוח רב. בכוחן של מילים העולות על הכתב – להכריז על עוולות, לבקש שינוי ולהשפיע על מצב הדברים בעולם. אך במילים המתכנסות יחדיו במעשה היצירה גלום גם כוח ריפוי.

על יכולת זאת, המתגלמת במעשה היצירה עמדו כבר ביוון העתיקה כאשר השתמשו במונח קתרזיס – המתאר את תחושת ההזדככות והטיהור לאחר צפייה בהצגה המעוררת רגשות מעורבים של פחד וחמלה.

תפיסה ממגנטת זאת, המגלמת במעשה היצירה הספרותי כוחות ריפוי ניבטת בספרה החדש של המשוררת ציפי שחרור . כל אחד מ-151 מהשירים בספר "שיריפוי" מציע חוויה של ריפוי המסתמכת על האופן בו מחרוזת השירים והדימויים שהם מעלים מתחברים למעמקי הנפש .

להמשיך לקרוא


המלצת ספרות: "עצם חשופה"

למדף הספרים הפמיניסטיים התווסף לאחרונה ספר חשוב ומרגש: "עצם חשופה" מאת רוני גרוס. הספר, שזכה בפרס לספרי ביכורים על שם הסופר גדעון תלפז, מתאר מסע נשי, רפלקסיבי, עדין, כואב ומרגש המורכב משבעה סיפורים אישיים.

image003.jpg

שמו של הספר רומז לתוכנו, במוכנות של הכותבת לבחון את מציאות חייה באופן ישיר, אישי וחושפני – כאשר היופי והלקות של הגוף והנפש באי-משלמותם שזורים זה בזה:

"כל מה שכתבתי עליו חשוב לי אבל לא רק לי. חשוב שיתפרסמו יותר סיפורים על מיניות של נשים, על יחסי אימהות-בנות לא מושלמים, על משפחות שמשתדלות אבל כושלות, מבלי ליפול לקלישאות המוכרות." רוני גרוס

הכותבת מצליחה לדייק רגעים קשים של משבר, לבחון בזכוכית מגדלת מערכות יחסים ולייצר בדרך ספר נדיר של מסע חניכה נשי המתאר חוסר מוכנות להיכנע להבניות חברתיות אודות המשמעות של יופי, הורות, זוגיות ומין. מתוך כך, הספר מעניק קול ובמה לבדידות על היופי והעצב הטמונים בה.

היכולת לגבש דמות מתנגדת וייחודית מתאפשרת גם מתוך התכתבות של הספר עם הגות של כותבים ובעיקר כותבות מעוררות השראה. הכותבת מייצרת תהליך רפלקסיבי מתוך התייחסות להוגות פמיניסטיות פורצות דרך כדונה הרוואי, ואנדראה דבורקין שדרכן היא מוצאת דרך לעצמה.

זהו ספר נדיר של מסע חיפוש רגיש וייחודי.

עורך: אלי הירש | הספר יצא בהוצאת פרדס הוצאה לאור בסדרת "מלח מים"

מומלץ בחום


#מיטו באקדמיה בישראל?

לרגל צאת הספר MeToo # באקדמיה בישראל?! הנותן מענה למגוון שאלות העוסקות במניעת הטרדות מיניות באקדמיה, בלוג פועלות ברשת מארח את פרופ' רחל ארהרד, שכיהנה בתפקיד הנציבה למניעת הטרדות מיניות באוניברסיטת תל אביב למעלה מחמש שנים לשיחה על פועלה ועל ספרה החדש.

שלום רחל ברכות על צאת הספר. האם תוכלי לספר לנו מה הוביל אותך לכתיבתו? 

כתבתי את הספר על מנת לשפר ולקדם באופן משמעותי את ההתמודדות עם התופעה הפוגענית והרסנית של ההטרדות המיניות. במהלך השנים בהן מילאתי את תפקיד הנציבה למניעת הטרדות מיניות באוניברסיטת תל אביב, ועמדתי בראשות הפורום bsafe , צברתי ידע וניסיון עשירים באוניברסיטת תל אביב בפרט ובמערכת ההשכלה הגבוהה בכלל. שכן, אני מאמינה כי על המוסדות להשכלה גבוהה להוות מודל לרף מוסרי גבוה ומגדלור ערכי לחברה בישראל.

 

בתקופה בה כיהנת בתפקיד הנציבה למניעת הטרדות מיניות באוניברסיטת תל אביב הקמת את הפורום bsafe- קמפוסים ללא הטרדה מינית, תוכלי לספר בכמה מילים על יוזמה זאת?

זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד הבנתי כי הנציבה למניעת הטרדות מיניות בודדה לנפשה במערכת המורכבת – בתוך המוסד האקדמי ומחוצה לו. אזי יזמתי את הקמת הפורום bsafe  – קמפוסים ללא הטרדה מינית, והצעתי לנציבות באוניברסיטאות ובמכללות לקיים מפגשים משותפים שבהם נלמד זו מזו, נעשיר זו את זו ונתמוך אישה ברעותה. במסגרת הפורום התקיימו ימי עיון, סדנאות ומפגשי היוועצות ולמידה כמו גם קבוצה אינטרנטית להיוועצויות בזמן אמת. לאחר התיקון לחוק ב 2014 שחייב השתלמויות לנציבות חדשות, נערכו במסגרת הפורום ההשתלמויות הנדרשות, שנתפרו בקפידה והותאמו לתרבות הייחודית של המוסדות להשכלה גבוהה. הפורום היווה מערכת העצמה, תמיכה, העשרה ולמידה לנציבות בכל המוסדות.

 

האם יש נתונים שיכולים לספר אודות שיעור ההטרדות המיניות באקדמיה? האם יש אפשרות להשוות בין מוסדות שונים? האם אנחנו במגמת עלייה או ירידה בשיעור התלונות?

לנתונים המצויים בידינו יש להתייחס מצד אחד בספקנות משום השונות הרבה בעצם ההגדרה של המושג "הטרדה מינית", והאוכלוסיה/המדגם בסקרים אינו מייצג. מסיבות אלה גם  אין אפשרות להשוות בין מוסדות. מצד שני ישנה עקביות בנתונים שמספקים מזה כעשור סקרי התאחדות הסטודנטים, שמהם עולה כי שיעור ההטרדות המיניות במוסדות אקדמיים יחסית נמוך. יש לאחרונה עלייה קלה בלבד במספר הפניות/תלונות אל הנציבות, אך אין בכך כדי ללמד על ירידה בהטרדות עצמן.

 

במחקר שלי אני עוסקת רבות בנושא השתיקה בקרב נשים. מה מאפשר לאישה להתגבר על מחסומים של שתיקה ומדוע, עדיין, גם היום, סטודנטיות רבות בוחרות שלא להתלונן?

אכן, מירב הסטודנטיות כ – 90% מהמוטרדות בוחרות שלא להתלונן. הליך הבירור – המלווה בשיחות, בדיקות, חשיפה אפשרית, מתן עדות ועדת משמעת וחקירות נגדיות – מעורר קושי רגשי עמוק והרסני וקשור גם למחיר משפחתי חברתי כבד. סטודנטיות שהוטרדו מינית מרגישות לא אחת כי עברו הטרדה נוספת בזמן ברור התלונה, והטרדה קשה בעת מתן העדות בבית הדין המשמעתי בו הסנגורים של הנילון לא יהססו מלהשפיל ולקעקע את אישיותה ואת עדותה של הסטודנטית שהוטרדה.

 

להבנתך, האם יש מקום ללחוץ על מי שהוטרדה מינית להגיש תלונה? והאם החשש האפשרי שיש בהגשת התלונה בכדי להפריע למסלול הקידום האקדמי מוצדק?

השאלה מציגה את הדילמה הקשה ביותר עמה התמודדתי לא אחת – עד כמה להפעיל לחץ על מי שהוטרדה מינית להגיש תלונה. שכן בשלבי קריירה מתקדמים, לסטודנטית/דוקטורנטית/חוקרת צעירה תלות רבה מאד בחבר/י הסגל הבכיר ובמכתבי המלצה שיקבעו את גורל הקריירה העתידית שלה. הגשת תלונה נגד חבר סגל עלולה "להכתים" אותה בקהילה המקצועית ולפגוע אנושות בקריירה שלה. מאידך, על מנת להוקיע ולהעניש את המטרידים מינית ולפעול על מנת שהקמפוסים יהיו נקיים מהטרדות מיניות ובטוחים, חייבות להיות מוגשות תלונות. מבלי שמוגשת תלונה, ומבלי שהמוטרדת תמסור עדות לא ניתן להעמיד לדין את המטרידים.

 

בעידן של חשיפה מוגברת בחסות המרחב הדיגיטלי, מהי להבנתך השפעת הרשתות החברתיות על התמודדות הנהלות המוסדות עם ההטרדות המיניות?

לדעתי, הרשתות החברתיות מאיימות מאד על הנהלת המוסדות האקדמים ולא אחת הן הן שמניעות אותן לפעול . בתחרות הקיימת כיום בין המוסדות כל אוניברסיטה ומכללה עושה  כל מאמץ לשמור על השם הטוב ועל היוקרה, ועל כן היו מעדיפות להסתיר ולטייח את אירועי ההטרדות המיניות. ברם הרשתות החברתיות אינן מאפשרות זאת לשמחתנו ומאלצות את הנהלות המוסדות להגיב ולפעול.

 

תוכלי לספר על מקרה אחד שהשפיע עליך בחמש שנות כהונתך בתפקיד?

כל פנייה ותלונה שטפלתי בה השאירה את עקבותיה: המפגשים רובם טעונים רגשות שליליים עוצמתיים: אשמה, בושה, כעס, פחד, חרדה ועלבון עמוק.  בצד המחיר הרגשי, חל תהליך בו נסדק האמון בבני האדם. כך, לא אשכח את אותו חבר סגל שבבכי מחמיר לב טען בתוקף כי לא היו דברים מעולם, וכי לא היה קשר מיני בינו לבין הסטודנטית המתלוננת. יתר על כן הוא תאר את הסבל העובר עליו ועל משפחתו מזה מספר שנים בגלל התלונה. בהמשך הברור הסתבר כי הוא שיקר במצח נחושה, לא הביע חרטה, לא לקח אחריות והתייחס ליחסיו עם הסטודנטית כ"תאונת דרכים שאחריה יש נזקים".

 

תודה רבה והצלחה לספר ולכל העושות והעושים במלאכה החשובה של מיגור תופעת ההטרדות המיניות במוסדות להשכלה גבוהה ובכלל.

 


נתערב שתצליחו

היום בפועלות ברשת, מתארחת ד"ר סיגל אופנהיים-שחר בעקבות ספרה "נתערב שתצליחו – התבוננות מחודשת בהנחיית תהליך התערבות בקרב נערות מאוכלוסיות מתויגות" שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מכון מופת.

שלום סיגל, ברכות על הוצאת הספר. בספר שלך את בוחנת עבודה קבוצתית עם נערות "מתויגות", המגיעות מקבוצות חברתיות מוחלשות, תוכלי לספר על הבחירה הזאת, מאיפה היא נובעת?

מחקר הדוקטורט שלי, התבסס על מחקר פעולה שליווה ארבע סדנאות של תוכנית שמכוונת לחיזוק חוללות תעסוקתית. תכנית זו, התמקדה בניסיון לחזק שאיפה תעסוקתית של נערות שרובן למדו עם הזמן לא להאמין בעצמן וביכולתן. ואף לאפשר להן להתוודע ולהתאמן במיומנויות שונות שיכולות לסייע להן לקדם שאיפה זו.

התוכנית פעלה אז בכל הארץ, במרחבים חינוכיים ומרחבי רווחה שונים, והדיאלוגים השונים שניהלו הנערות עם התכנים המרצות והסדנאות עצמן, ריתקו אותי. בעיקר כשניתחתי אותם לאור טפולוגיה של "התנגדות"- resistance. שזו תגובה שביטוייה השונים מתועדים בספרות הפמיניסטית.

כתולדה של ממצאים אלו, חשוב היה לי להתמקד בהחמצה. לעמוד על הפער בין הכוונות הטובות של המפעילים/ות, המפתחות/ים, המנחים/ות לייצר תהליכי למידה והתערבות, לבין האופן שבו המשתתפות/ים מגיבים/ות  -נענים/ות או במקרה זה, הודפות/ים אותם. כדי שאוכל אולי להבין את הפער וללמוד כיצד ניתן לצמצם אותו בתוכניות עתידיות.

להמשיך לקרוא


%d בלוגרים אהבו את זה: