הוועדה לזכויות הילד – שכחה את הילדה…

ההודעה המשמחת כי ממשלת קנדה החליטה לשנות את ההמנון הלאומי כך שיהיה ידידותי לשני המינים, מעלה לזיכרון את היוזמה שהייתי שותפה לקידומה כאן בישראל בכל הקשור לשם ה"וועדה המיוחדת לזכויות הילד".

בקנדה, לאחר מאבק של עשור אישר הסנאט את החוק המשנה את הגרסה האנגלית של ההמנון. זאת מתוך היענות לבקשה לשוויון מגדרי. מתוך כך, השורה "אהבה פטריוטית כנה מושלת בכל בנייך" שונתה ל"אהבה פטריוטית כנה מושלת בכולנו".

בישראל, בעקבות יוזמה של ד"ר פרופ' שולמית אלמוג ושלי נעשתה פנייה לוועדה המיוחדת לזכויות הילד בבקשה שזו תשנה את שמה. זאת, על מנת למנוע את הדרתן של ילדות משם הוועדה. מתוך כך הוצע השם: הוועדה המיוחדת לזכויות הילדה והילד.

הבקשה נעשתה מתוך הבנה כי הכלל הדקדוקי הקובע כי על נשים וילדות לראות עצמן ככלולות כאשר נעשה שימוש בשם תואר ועצם גברי אנכרוניסטי ומנוגד למגמה הרווחת לעשות שימוש בכל אימת שהדבר נדרש בלשון נטולת מטען מגדרי, המתייחסת במפורש גם לילדות, נערות ונשים.

הסיבות המוסריות, החינוכיות והמעשיות לחשיבות השימוש בשפה נטולת מטען מגדרי נדונו בהרחבה בספרות המתארת את האופן שבו בכוחה של שפה להשפיע על התודעה האישית והקולקטיבית ועל האופן בו נחווית המציאות.

על הבקשה חתמו עשרות ארגונים חברתיים ואקדמאים וקשת נרחבת של אנשי ונשות אקדמיה, משפט ופעילים ופעילות לצדק חברתי. בינתיים, למרבה הצער, הבקשה נדחתה על ידי יושבת ראש הוועדה  יפעת שאשא ביטון.

כך, ההדרה של ילדות משם הוועדה – שנועדה לטפל בילדות ובילדים כאחד – נמשכת.

אולי מה שקורה בקנדה יעורר הבנה לחשיבות הנושא גם כאן.