זהב שחור

אניסה אשקר היא בין היוצרות המרתקות והנועזות שהכרתי. מדובר באמנית ילידת עכו. בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל, ולימודי אמנות במכללה האקדמית גליל מערבי.  זוכת פרס משרד החינוך והתרבות לאמנית צעירה 2007 ופרס מצוינות באמנות של המדרשה לאמנות בבית ברל.
עבודותיה של אשקר נוגעות בסוגיות של מגדר וזהות נשית פלסטינית-ישראלית תוך שימוש חוזר ונשנה בקליגרפיה בשפה הערבית. זאת, בכיתוב המופיע על הפנים, על הגוף או על פריטי הלבוש.
פגשתי את אשקר לראשונה לפני כעשר שנים, והצעתי לה להשתתף בתערוכה קבוצתית העוסקת בתנועת הפנתרים השחורים בישראל, אותה הייתי אמורה לאצור במוזיאון רמת גן.
על הפוליטיקה שליוותה את הכנת התערוכה ואת בביטולה ניתן לקרוא במאמר "פנתרה שחורה קובייה לבנה: התערוכה שלא הייתה" בספר תרבות חזותית בישראל, בעריכת נועה חזן וסיון רג'ואן שטאנג (הקיבוץ המאוחד, 2017).
בשעה שהתערוכה עצמה לא יצאה אל הפועל, היה מרגש לראות עבודה של אשקר מתוך הסדרה "האלופה" (2004) מתנוססת על כריכת הספר.

 

סדרה ספציפית זו הייתה אמורה להיות בין היצירות בתערוכה שביקשה לפתוח את החלל המוזיאוני לשיח פלורליסטי, באמצעות מבט המבנה מחדש את המרחב הציבורי והאמנותי בישראל; לבחון את העשייה החברתית-פוליטית של הפנתרים השחורים במרחב הציבורי, מתוך צומת ההקשרים הייחודית של זהות, מעמד, לאומיות, אתניות ומגדר.

להלן, מספר מילים, מתוך הטקסט שכתבתי על יצירתה של אניסה אשקר לתערוכה:

בסדרת עבודות הצילום "האלופה" מופיעה אשקר לבושה בחולצה שחורה עם כיתוב "מוחמד עלי" בכתב ראי בשפה הערבית, כשלידיה כפפות אגרוף אדומות מעור. בתמונה אחת, ידה השמאלית נשלחת קדימה בתנועת אגרוף כשפניה מביעות מאמץ. בתמונה שנייה, ידה הימנית מוטחת למרכז התמונה, כמו אל עבר פני המתבונן, כשהיא מסתירה את פניה.
בחרתי בעבודות אלו על מנת לסמן את האופן שבו מחאה, מתקופות שונות ומיקומים שונים מגדרית ואתנית, יכולה להיות מבוטאת בדימוי בעל אופי דומה. במקרה זה, דימוי היד הקפוצה לאגרוף ששימש את תנועת הפנתרים השחורים בשנות השבעים כביטוי לעוצמה, מחאה ומוכנות להתאגד ולהילחם יחדיו כקבוצה חברתית מובחנת אתנית עבור צדק חברתי.
בשעה שפעולה שנועדה לקדם שוויון וצדק מגיעה – בדרך כלל – מתוך מערך חברתי ספציפי הכולל מאפיינים מובחנים של אתניות ולאום, סמלים משותפים המסמנים מחאה מתכתבים זה עם זה באופן המעלה שאלות על אופיו של המרחב הציבורי שבו הן ממוקמות.
דימוי האגרוף המונף הוא מסמן שצבר משמעות היסטורית במרחבים שונים, כביטוי לסולידריות, עוצמה, התנגדות ומאבק.
ניתן למצוא אותו בפסלונים וחריטות מתקופות קדומות וכן בתקופה המודרנית, בעיקר כסמל של קבוצות מיעוטים, בהם מאבקם של השחורים להגדרה עצמית ולשוויון בארה"ב; מאבק שהיווה מקור השראה לתנועת הפנתרים השחורים בישראל.

הדימוי של אשקר הוא מסמן של מחאה ושל כוח. הוא פועל לייצר נוכחות אמנית מתריסה השולחת – באופן סימבולי – אגרוף לפרצוף הצופה בה, דבר המתעצם בניגודיות הצבע האדום אל מול הצבע השחור. אשקר, המבקשת לפרוץ את גבולות השקיפות, כמו מכריחה את העומדים מולה להכיר בנוכחותה, בקיומה כפרט וכחלק מתרבות ערבית המסומנת בקליגרפיה על חולצתה.
בה בעת, דמותה הנשית בפוזיציה של לחימה מייצרת דקונסטרוקציה והזרה למיתוסים ולסטריאוטיפים הקשורים ביופי ובפסיביות נשית. זאת, מתוך הנכחה מרחבית של זהות נשית לוחמת המזדהה – באופן הפוך – עם דמותו של מוחמד עלי, המתאגרף היחיד שזכה באליפות העולם שלוש פעמים; מי שהושפע ממלקום אקס, בחר להפוך למוסלמי ופעל חברתית מחוץ לזירת האגרוף להעלות למודעות את אפליית השחורים ולפעול לקידום השוויון בין בני האדם.

ביום העיון שהתקיים להשקת הספר במכללת שנקר, הביעה מבקרת האמנות הפלסטינית, ד"ר עאידה נסראללה תמיהה על כך שאשקר מוכנה להיות "מנוכסת" על ידי אמניות יהודיות ולהשתתף בספר שאינו מתמקד באמניות ערביות.
בניגוד לדעה זאת, ניתן לראות את בחירתה שלה אשקר להשתלב במרחב התרבותי-אמנותי בו היא חיה כאמירה על יכולתה להביא את עצמה כפי שהיא, מבלי לוותר על מרכיבי מורשתה התרבותית; להצהיר על זהותה באופן פומבי בחייה ובאמנותה. להנציח את עצמה ביצירת אמנותה ולהציג את שפת אמה בכתב על גופה ועל פניה מדי יום.
בחירתן של עורכות תרבות חזותית בישראל, חזן ורג'ואן שטאנג בדימוי "האלופה" לכריכת הספר מאפשרת לסמן את מסגרת הדיון הפמיניסטית והרב-תרבותית, בה פועל כתב היד. כך גם את האופן בו האנתולוגיה מייצרת קריאה ביקורתית המעלה לדיון את המורכבות של התרבות החזותית בישראל.
אופיו הייחודי של הספר תורם לכך שייצוגה של אשקר על כריכתו אינו הופך לסמן של אובדן כוח וכניעה לזהות ישראלית הגמונית.
במקום זאת, מורשתה של האמנית מועצמת מתוך היצירה עצמה; דבר הבא לביטוי בהנכחה הפיזית והממשית של עצמיות ערבית נשית בועטת, המייצרת מפגש ודיאלוג עם המרחב הציבורי בו היא פועלת.
היכולת לייצר ייצוג חזותי המתכתב עם סמל של עוצמה ומחאה, הבא לידי ביטוי במרחבים שונים של אקטיביזם בעבר ובהווה, מהווה כשלעצמה מפגן של נוכחות וכוח.

כוח זה בא לידי ביטוי גם בתערוכתה היחיד של אשקר "זהב שחור" העומדת להיפתח ב-27/12/17 במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע.

התערוכה משלבת בין ציורים ותצלומים, וכוללת גם מייצבים העשויים מחול, תמרים ועלי זהב שנוצרו במיוחד לחלל התערוכה הייחודי.

התערוכה מתחקה אחר חוויות מימי ילדותה של אשקר, המשפחה שבה גדלה והמפגש בין התרבות האסלאמית עם תרבות אירופה הקלאסית.
מומלץ בחום!